<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"ד</h1>
<h2>דף כט:</h2>
לבאר בו הזמן הראוי לתקוע בו. הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו, הללוהו בגבורותיו הללוהו כרב גדלו, הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול הללוהו במנים ועוגב הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כל הנשמה תהלל יה הללויה [תהלים ק"נ], דעת רבים מן המפרשים היות כונת נעים זמירות לחתום דבריו ביעוד הגאלה ובחזיון תשועת עולמים, ונעזרו בזה בהמשך המזמורים אל זאת הכונה, ר"ל חמשת המזמורים שמתהלה לדוד ולמטה, אמר בראשון, [שם קמ"ו], ימלוך יי לעולם אלהיך ציון וג', ובא על דמיון המאמר המיועד על זה הזמן, [זכריה י"ד] והיה יי למלך על כל הארץ וגו', ועל זה הדמיון אמר באחד מאלו המזמורים [תהלים קמ"ח] יהללו את שם יי כי נשגב שמו לבדו, ואמנם על דעת מפרשים בא הנה נשגב שמו לבדו, מוסב על הנבראים השפלים שאין בהם בריאה נשגבת, כמו שידוע היות אישיה מונחים תחת הויה ונפסד, ועל הנבראים העליונים אמר [שם], יהללו את שם יי כי הוא צוה ונבראו וגו', ועם היותם נשגבים אמר להיותם מהללים אמר על צד היותו ית' סבתם הוא אמרו, כי הוא צוה ונבראו, אבל בשפלים אמר כי נשגב שמו לבדו, שאין ביניהם נשגב אחר היות אישיהם תחת ההפסד, ולא דקדק אל נצחות סוגיהם ומיניהם ושאר הכללים להעדר מציאותם חוץ מן השכל כמו שנודע בכלם איש על מקומו הראוי לו, והוא שהפריש בזה המזמור בין העליון ובין השפל, שעם היות כונתו לזכור כל הנבראים למגדול ועד קטן, רצה להזכיר העליונים על מדרגה אחת והתחתונים על מדרגה אחרת, אמר תחלה [שם] הללו את יי מן השמים הללוהו במרומים, והזכיר את כלם מלאכיו וצבאיו שמש וירח וכוכבי אור שמי השמים והמים אשר מעל שמים, והזכיר תחלה שמים ומרומים לכלל, מצד שהוא רצה להזכיר תהלת העליונים גם כן על מדרגות חלוקות, ורצה באמרו מן השמים על צד מדרגה אחת ובאמרו ממרומים מדרגה אחרת למטה הימנה, ואחר זה פרט הדברים על אפניהם, רמז במלאכיו מציאות כל נבדל, ובצבאיו הגלגלים העליונים וכוכבי גלגל השמיני, ובשמש וירח שני המאורות הגדולים, ורמז בכוכבי אור חמשת כוכבי הנבוכה, וקראם כוכבי אור להיותם יותר מאירים מאשר בגלגל שמיני לקרבתם אלינו יותר, ועד הנה פרטי הדברים הנכללים באמרו מן השמים, וחזר ופרט הנכלל באמרו במרומים, והוא שמי השמים והמים אשר מעל השמים, ובשמי השמים רמז על דעת מפרשים שני היסודות הקלים, והמים אשר מעל השמים פירשוהו גם כן על מציאות האויר, ר"ל על מקום תכלית הגעת האידים בו, עד שישובו שם מים בעת יזורבו ויפלו לארץ, וכמו שקראום חכמי המחקר מים בכח, ואע"פ שאין מן הנכון ליחס אלו אל המדרגה הראשונה, אולי כללם בה לקלותם, עם מה שהפריש בענינם בהיות זה סובב אל אמרו במרומים לבד.
ויש שפרש בשמי השמים הגלגל המקיף, לא נכלל אצלו במלת צבאיו, והמים אשר מעל השמים פרש בו השכל הידוע הנותן צורה לכל הנמצאות השפלות על דעת קצת, או המשילם צורת האדם, ר"ל בהוציא שכל האדם מן הכח אל הפעל על דעת ארסטו, שאמר שאין צורך אליו רק בתת צורת האדם, וכנהו בשם מים, מצד שזה אחד מן הדברים שעליהם נמשלה התורה למים, כי כמו שהמים תכלית מרוצתם לתכלית אחת והוא לכונת הגיע אל שרשם, כן האדם תכלית השתדלותו בחכמה הוא להגיע אל זאת ההשגה עד פה תבא ולא תוסיף כמו שנודע, ודחקו עצמם לפרש כן כדי שלא נצטרך לומר שהוא ע"ה הזכיר בזאת המדרגה העליונה דבר מן הגופות המתים, ויהיה אצלם ענין מן השמים וענין במרומים, כדמיון כפל לשון, יורה הכל על ענין אחד, ואחר כן נעתק לדברים השפלים והזכיר תחלה המים ואשר בהם הוא אמרו, תנינים וכל תהומות, ולא התחיל באש וברד שלג וקטור, עם היותם קרובים אל המקום שהניח, אולי כיון להסתיר ובלבל הסדר, ואחרי כן זכר אש וברד ודומיהם מן הדברים המתהוים באויר שבריאתם גם כן מן הארץ, ולדעת הפרוש השני הזכיר הנה עניני ארבעת הגופות כלם ביחד, ר"ל הקל עם הכבד כמו שתראה שהזכיר ארץ ואש ורוח ותהומות, להיות חומר אחד משתף לכל, כאמרם ז"ל בבראשית רבה [י"ב י"א] בשם ר' אליעזר הגדול ע"ה, כל מה שיש בשמים בריאתו מן השמים וכל מה שיש בארץ בריאתו מן הארץ, רצה בו היות חומר כל מה שתחת גלגל הירח חמר אחד וחומר השמים ואשר בהם חמר אחד, אולי היא הכונה במה שנשאל בפרקי דר' אליעזר [פ"ג], שמים מהיכן נבראו והארץ מהיכן נבראת, עם קשי המאמר כמו שרמז הר"ם ז"ל, ואחר זה הזכיר הרים וגבעות, ואחריהם עץ פרי, ואחריו חיה וכל בהמה, ואחריהם מלכי ארץ וגו'. ספר ארבעת המינים כסדר, הזכיר תחלה הדומם ואחריו הצומח ואחריו החי המרגיש ואחריו הדברי, להיות קדימת טבע בקודם למתאחר, עד שכל אחד מן הקודמים חומר הוא למתאחר אליו כמו שנודע במקומו, ואחר הגיע אל מין האדם ורצה לספר פרטיו לא היה שם קדימת טבע והזכירם על הסדר, פעם לקדימת מעלה והוא אמרו, מלכי ארץ וגו' שרים וכל שופטי ארץ בחורים וגם בתולות, ופעם לקדימת זמן כאמרו, זקנים עם נערים, ויחס תחלה לדומם ולצומח ולמרגיש על דעת מפרשים, להיות היודעים מהללים על מה שמשכילים מהם, ואצלי לפרש בו נמשך אל שטת הדברים, הוראה שהכל עומד בסבתו ובקיומו, ועל דמיון אמרו [תהלים קמ"ז] שבחי ירושלם וגו' כי חזק בריחי שעריך וגו', כי מקבל הטוב יאמר עליו דרך צחות שהוא המהלל ואם איננו על צד האמת, אמר [איוב ל"א] אם לא ברכוני חלציו והפך זה, [שם ט'] ותעבוני שלמותי, וכן בלשון רבותינו [כתובות ז' ע"ב] מנין שאפילו עוברין שבמעי אמם אמרו שירה, כמו שבארנו במקומו, וכן הנה על צד היות עמידתם בסבתו ית' יאמר עליהם שהם המהללים, ובא בזה לשון צווי, ר"ל הללו, להודעת קיום הדבר, כמו שבארנו בענין [קהלת י"א] שמח בחור, והוא הנרצה אצל קצת מפרשים באמרו על זה, יהללו את שם יי כי נשגב שמו לבדו, רצה בזה שלא לטעות בענינם, עם היות פעלות מערכות עליונות נכרות בהויתם ובהפסדם אין להשגיב במציאותם רק השם ית', כי הוא ית' המסבב ואין ליחס ענינם רק אליו ית', שגם הם הוא המציאם ובראם כמו שאמר, כי הוא צוה ונבראו, ואמרו צוה, אע"פ שאין הצווי רק לאחד, ר"ל גזר או צוה, ואפשר לפרש בו היות הכונה לחזק השגחתו ית' בתחתונים להודיע כי יש אלים שופטים בארץ, על דמיון אמרו בקום למשפט אלים, [ישעיה ב'] ונשגב יי לבדו ביום ההוא, ופרט עוד השגחת הגמול לעושי דברו כאמרו, תהלה לכל חסידיו וגו', ומה שאמר ארץ ושמים, פרשו בו על צד זה הדעת שידעו הכל היות הודו ית' על הארץ כמו שהוא בשמים, ותהיה ו"ו מלת ושמים אצלם ככ"ף הדמיון.
ויש שפרש כאלו אמר הודו על ארץ וכל שכן בשמים שהוא ידוע ונכר לכל, ואצלי לפרש שהוא כיון להקדים השגחתו בארץ על השמים לתקוע האמונה בלב שומעיו, שהשגחתו בשמים כמו שבארנו, ידוע לכל שלא חלק אדם בהשגחתו ית' בנצחיים, אך הארץ שכבר רבו בהשגחתו בה מחלקות ויצאו עליה עסיקין מפי הכופרים המתחכמים, כשרצה ע"ה להורות השגחתו בה ולהוציא מלבן של כופרים הקדים ענינה, להיותו יותר צריך, היותו תקוע בלבות בני אדם, כאלו הזהיר בני אדם על דרך הצחות ועל דרך ההפלגה שתעלה זאת האמונה הנחה פשוטה בדעותיהם אף יותר מהשגחתו ית' בנצחיים הכל להפלגת חבוב הענין, ובדומה לזה אמרו ז"ל במה שהקדימה התורה אב לאם בכיבוד ואם לאב במורא, להיות אזהרת המורא יותר צריכה באם ואזהרת הכבוד יותר צריכה באב, כמו שאמרו בפרוש במסכת קדושין [ל"א ע"א], ואחר זה נעתק לבאר פרטיו על החסידים הקרובים אליו כאמרו, [תהלים קמ"ח] לבני ישראל עם קרובו וגו', להיות דבקות ההשגחה בהם כמו שהתבאר במקומו, ולמעלת האומה ספר דרך כלל וירם קרן לעמו, וכן במזמור האחר [שם קמ"ט] ישמח ישראל בעושיו וגו', כי רוצה יי בעמו וגו', ואחריו פרט החסידים ואמר, יפאר ענוים בישועה, יעלזו חסידים בכבוד וגו', ובזה המזמור גם כן ספר כל האומות דרך כלל כאמרו [תהלים קמ"ח], וכל לאמים, ואחריהם פרט מהם עם הקדש גאולי יי כאמרו [שם], וירם קרן לעמו, ואחריהם פרט מהם החסידים תהלה לכל חסידיו, וכל זה נמשך למה שנמשכו בעלי הפשט לבארו על זמן הגאלה להיות עמים רבים נלוים אל השם ית' כאמרו [ישעיה י"א], לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כי מלאה הארץ דעה וגו', והוא אמרו הנה, כל לאומים, אבל מכל מקום העם בחר לנחלה לו לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב והוא אמרו, וירם קרן לעמו, וגם מהם יקח ויברור להיות לו סגלה מקרב אחיו והוא אמרו תהלה לכל חסידיו, ואל זאת הכונה באר החכם הגדול אדני מורי ז"ל בספר התמיד כונת מחברי סדר התפלה של ראש השנה אמרו תחלה, תן פחדך יי אלינו על כל מעשיך וכו' ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך וגו', אחר זה אמרו ובכן תן כבוד לעמך כלומר, שעם כל זה יהיה הכבוד לעם הנבחר, ואחר כל זה אמר ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וכו' כלומר, שעם כל זה ינתן הכבוד המופלג לפרטים השרידים אשר יי קורא, ולא הוצרכנו לזה הפרוש לשנות מטבע שטבעו חכמים ולומר ואז צדיקים יראו וכו', כמו שהחליפו רבים.
ונחזור לעניננו והוא, כי אמרו (ונשגב יי) [כי נשגב שמו] לבדו, על דעת בעלי הפשט רמז אל זמן הגאלה, על דמיון אמרו [ישעיה ב'] ונשגב יי לבדו ביום ההוא, ועל דמיון אמרו [זכריה י"ד] והיה יי למלך על כל הארץ וגו' והוא אמרו אחריו [תהלים קמ"ט] שירו ליי שיר חדש וגו', והוא אמרו [שם] רוממות אל בגרונם וג', רוצה בו כי לא בחרב ובחנית יהושיע יי אבל בהשגחתו לדבקים בו, אמר שהיות רוממותו והוא, הדבקות בו ית', הוא בידם חרב פיפיות, ר"ל שבזה יושיע תשועת עולמים מחרב מפי שונאיו, אולי רמז באמרו פיפיות על ממשלת שתי האמות עלינו להנצל מהם בזכותם כצבי מפח וכצפור מיד יקוש, וחתם דבריו אלה באמרו [שם ק"נ] הללו אל בקדשו וגו', והזכיר בו י"ג הלולים, אמרו בדרש כנגד י"ג מדות שבהם בניו מתראין לפניו ונענין ויש שפרש שהוא ע"ה רמז בקדשו על עולם הנפרדים, וברקיע עזו על הגלגל המקיף, ובגבורותיו רמז בו על שבעה כוכבי לכת אשר קצתם יראו בסבתו ית' פעלות גדולות בארץ, ורוב גדלו יורה על היותו ית' משגיח בתחתונים, [שם ל"ג] ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ, ואחר כן הזכיר ההלולים על כל שיר לחבב הענין לשומעיו ולתקוע בלבותם אמונות ישרות והוא אמרו, הללוהו בתקע שופר וגו', אמנם אחר כן אמר דרך כלל כל הנשמה תהלל יה הללויה, רוצה בו שעם היות השופר ושאר המיודעים נבחרים לענין מכל מקום ההלול הנבחר על הכל הוא הלול הנשמה, והוא התבונן במעשי האל ובידיעתו כפי השג יד הנשמה המשכלת, כי ההתבוננות במעשיו יביאהו להאמין פנות הראוי להאמין בו ית', שזה אמנם יסוד הכונה כלה ויתד שהכל תלוי בו, וכל שאר הענינים אמנם הם כסעפים אל זה השרש הנכבד, ומפני זה היתה הכונה במצות נכבדות המורות על זה, ר"ל הקובעות פנה אמונה בלבבות, שלא לעשותן טפל על מצוה אחרת אלא שהן עקר ושאר המצות נטפלות להן, כמו שתראה בענין שבת, שהוא אמנם יורה על פנה מפנות התורה ומיסודותיה החזקים כמו שהתבאר, שלא נתן לדחותו כדי לקיים בו מצוה אחרת זולתי בקצת ענינים ועל צדדים ידועים בל תהרוס הכונה בדחיתו בקיומם, והוא הנרצה אצל המבינים באמרם בקצת הדברים בענין שבת [לעיל כ"ז ע"א] בדבור אחד נאמרו, רוצים בו על צד כונה אחת, לא שתהא אחת מהן נעשית צרה לחברתה אלא שהכל עולה על ענין אחד, אבל בשאר מצות שיש חשש בקיומן להעברת כונת היום הנכבד לא הותרו כלל, כמו שתראה בפרוש כלל מסור בידנו ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת שאין תוקעין בשופר בשום מקום, כמו שהתבאר ממה שאמרו יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, ואמרם ז"ל אבל לא במדינה, רוצה בו לא בירושלם ולא בגבולין, ואע"פ שתקיעת שופר אין בה אלא משום שבות, שהרי כבר הועד עליה [שם] שחכמה היא ואינה מלאכה, והיה הדין נותן על מצות עשה של תורה לדחות שבות של דבריהם, אעפ"כ גזרו עליה מפני שהכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין וגזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או יוציאנו מרשות לרשות, ומכל מקום במקדש היו תוקעין, שאין שבות במקדש, ר"ל שאין אוסרין דבר מפני גזרת דבר אחר, שאין שכחה לפני כבודם של חכמים, אלא שאחר שחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי לתקוע בכל מקום שיהיה שם בית דין ובפני הבית דין, ובלבד שיהיה אותו ב"ד קבוע כל השנה, לא ב"ד המזמן במקרה לדין מן הדינין, שמאחר שבפני ב"ד הם, ב"ד מזהירין אותם ומודיעין להם ולא יבאו לידי העברה, אלא שירושלם היתה יתרה בתקנה זו כל זמן שיהא בה ב"ד קבוע להתיר בה בכל העיר תקיעה שלא בפני ב"ד, שהרי בגדולה מזו היתה יתרה להתיר תקיעה אף בכל עיר שהיא סמוכה לה בתוך התחום ושהיא רואה ירושלם ושהיא שומעת קולה ושאין נהר או דבר אחר מפסיק בנתים, אלא שלא הותר להם אלא כל זמן שב"ד יושבין, ר"ל עד שש שעות, שעד כאן ישיבת ב"ד לדין, כדי שתהא בישיבתן אימת שבת על הכל ואינן באין לידי העברה, ואע"פ שסוגית הלכה זו יש בה חולקין, כך נראה מלשון הגמרא באותה סוגיא שאנו למדין הימנה היות מאמר ועם ב"ד, מוסב על משנתנו, ר"ל תקנת רבן יוחנן בן זכאי, שהענין העולה לנו מן הסוגיא הוא, שבירושלם היו תוקעין בין בפני ב"ד בין שלא בפני בית דין וביבנה לא היו תוקעין אלא בפני ב"ד ועוד זאת היתה יתרה ירושלם על יבנה וכו' שכל עיר שרואה וכו', אלא שיש מן הגאונים נ"ע שהורו שזו התקנה אין לה מקום בזמן הזה, שלא הותרה תקיעה בב"ד קבוע כל השנה אלא במקום שהיתה בו סנהדרי גדולה או קטנה, וזהו פירוש מה שאמרו לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה, פרוש ששם היתה סנהדרי גדולה בימיו, אבל לא בב"ד של עשרים ושלשה, ואמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד, פי' אפילו של כ"ג, ומכל מקום אם אין שם סנהדרי לא גדולה ולא קטנה נתפרדה חבלה ואין תוקעין בכל מקום, וכן כתב הר"ם [הל' שופר פ"ב ה"ט] בפרוש כל מקום שיש בו ב"ד קבוע והוא שיהא סמוך בארץ ושיהא ב"ד הקובע חדשים, ובבריתא גם כן אמרו אין תוקעין אלא בב"ד המקדשין את החדש, אם כן עכשיו שאין לנו סנהדרי לא גדולה ולא קטנה אין שום מקום בישראל שתוקעין בו ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, זהו דעת רבים ובכללם הרב בעל המאור, עד שהגיה על הרב אלפסי ע"ה על מה שהביא בהלכותיו תקנת רבן יוחנן בן זכאי ומה שנשאו ונתנו עליה ר"ל מה שאמרו ועם ב"ד, אחר שאין לנו בזמן הזה שום סרך בהלכות אלו.
וממה שראוי לתמוה עליו גם כן על הרב אלפסי הוא מה שהביא בהלכותיו מאמר אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין, ומה ענין שמועה זו אחר שכתב אותה שמועה שאמרו שם, ר"ל בפני ב"ד, והלא לא נאמרה שמועה זו בגמרא אלא למי שמתיר לתקוע אף שלא בפני ב"ד, שמכריע את מדותיו שלא להתיר אלא בזמן שב"ד יושבין בלבד, עד שש שעות ולא יותר, אבל למי שאוסר לתקוע שלא בפני ב"ד אלא בפני ב"ד בלבד מה ענין להביא בו כל זמן שב"ד יושבין, וזה פשוט ומבואר אצל כל מעין סוגית הגמרא מעט עיון, כמו שתמצא שזה החכם, ר"ל ר' חייא, לא אמרה אלא ביום הכפורים של יובל, שלא היה כח בידנו לאסור תקיעתה שלא בפני ב"ד, כדי שנפרש מאמר עם ב"ד, לפני ב"ד, שהרי הכתוב רבה תקיעותיו שנאמר [ויקרא כ"ה] תעבירו שופר בכל ארצכם, ואנו צריכין לחזר ולפרשו בזמן ב"ד, ועל ענין זו באה שמועתו של ר' חייא, אבל בראש השנה אחר שפרשנו בה לשון עם ב"ד, בפני ב"ד, כמו שנראה פשוט מבואר בסוגית הגמרא, מה ענין להביא כל זמן שב"ד יושבין, וגם הר"ם ז"ל כתב כן, והוא תמה, ואולי היתה כונתם בה שלא לטעות ולפרש בפני ב"ד, אף אחר שעמדו להם ורצו לילך, ורצו להחמיר ולאסור תקיעה אף בפני ב"ד אלא אם כן יושבין, ר"ל שלא עמדו עדין, אע"פ שננערו לעמוד כמו שהתבאר שם, אבל לפי מה שראיתי להרב הגדול ז"ל נוטה להעמיד דברי הגאון ז"ל נראה דעתו, שלא הביא הגאון מאמר כל זמן שב"ד יושבין, אלא על אותו ענין עצמו שהביאתהו סוגית הגמרא והוא, על תקיעת יום הכפורים של יובל, וכבר הגיה הרב בעל המאור עליו, ר"ל על רב אלפסי, שלא היה לו להביאה אחר שאין לנו בזמן הזה יובלות, והרב הגדול כתב על זה שהרי בימי ר' לא היו יובלות ואעפ"כ הוצרך לומר אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין, ולא אמר לא היו תוקעין, נראה שכל שעתו היה מורה כן, אמנם אני מצאתי בגמרא ספרדית מדויקת לא היו תוקעין, אלא שמכל מקום הוא מביא ראיה לדבריו גם כן ממה ששאל ר' זירא בננערו לעמוד, היאך היה שואל על מה שלא היה בימיו, ואין זה ראיה אצלי גם כן והרי יש הרבה כיוצא בו בתלמוד, ודעת הרב מפני זה שמאחר שאנו מוחזקין בזמן הזה בענין שביעית מדרבנן וכן יובל בזמן הזה במקום שיש קדוש ב"ד אם רחמיו מגיעין שיהא קדוש ב"ד בארץ לקדש שנים ויובלות יש לנו לתקוע כדי לפרסם אסור יובל בזריעה ובהשמטת קרקע, היא התשובה על מה שהגיהו על הגאון ז"ל גם כן על מה שהביא מאמר בפני ב"ד, שהרי אנו גם כן תוקעין ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אם רחמיו מגיעין באיזה מקום להיות בו ב"ד המקדשין את החדש, ועל זאת השטה נראו לי דברי הר"ם ז"ל, [הל' שופר פ"ב ה"ט] שעם היותו מצריך לתקיעה בשבת ב"ד שיקדשו את החדש כתב שאין תוקעין בזמן הזה בשבת אם לא היה במקום ב"ד הראויין לתקוע, נראה מדעתו היות באפשר להמצא בזמן הזה ב"ד שיקדשו את החדש, אלא שאין דברי הרב מחוורים אצלי עם התפישה השניה, שאיני רואה לרב אלפסי ז"ל מביא שום ענין על תקיעת יום הכפורים של יובל, כמו שהבינו הוא והרב ר' זרחיה מדבריו, ואע"פ שסוגית הגמרא הביאתהו על דבר זה אפשר שהגאון ז"ל שנה הענין ולא הביאו אלא על תקיעת ראש השנה, כמו שתראה בדברי הר"ם ז"ל [שם] שהביאו על תקיעת ראש השנה, וכבר נודע היות דברי הרב ר' משה ז"ל תרומות מתרומותיו, אם כן לא נשארה תפישה על הגאון ז"ל במאמר ההוא, ר"ל כל זמן שב"ד וכו', אלא במה שאני נפלאתי עליו, ר"ל על מה שהביאו אחר שהביא מאמר לפני ב"ד כמו שכתבנו.
אלא שמכל מקום יצאו לנו מדברי הרב ר' אברהם ז"ל העמדת דברי הרב אלפסי על התפישה הראשונה במאמר לפני ב"ד והוא, שראוי לתקוע בזמן הזה במקום שיהא בו ב"ד שיקדשו את החדש, כמו שכתב הר"ם. ויש מי שהפריז על מדותיו לומר שאף בזמן הזה תוקעין בשבת כל זמן שיהא בעיר ב"ד הקבוע כל השנה שלא כדברי הבריתא, שהרי תופסין הלשון הראשון השנוי בגמרא שלא הפריש אלא בין ב"ד אקראי לב"ד קבוע, וכבר חשבו רבים היות זה דעת הרב אלפסי ז"ל, אחר שהביא תקנת רבן יוחנן בן זכאי ולא הביאו לשון הבריתא המצריכה אל זה ב"ד שיקדשו את החדש, אלא שסברא זו לא מצאנו לה ידים ורגלים בדברי שום גאון, וממה שנראה לי בדבר (הרב) [הר"ם (פ"ב שופר ה"ח)] ז"ל שלא כפרושנו בסוגית הגמרא הוא מה שכתב, כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו ב"ד אבל בזמן שבית המקדש קיים והיה ב"ד הגדול בירושלים הכל היו תוקעין אף בשבת כל זמן שב"ד יושבין ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה רואה וכו', נראה מדבריו שבזמן שבית המקדש קיים היו תוקעין בירושלם ובאותם המקומות הסמוכין לה, ואנו כבר פרשנו במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה שאף בירושלם לא היו תוקעין, אלא שאחר חורבן התירו בה ב"ד תקיעה עם ב"ד כמו שתקנו בשאר המקומות שהיו שם ב"ד אלא שהיא היתה יתרה באותם המקומות, ועוד אשוב אתפלא על אמרו כשגזרו שלא לתקוע לא גזרו וכו' והלא כשגזרו בכל מקום גזרו, ולא נשאר מקום לתקוע אלא במקדש לפי שטת פרושנו, אלא שאחר הגזרה ואחר החרבן התקין רבן יוחנן בן זכאי לתקוע בכל מקום שיהא בו ב"ד, ואפשר לפרש על דעת הר"ם אמרם במשנה במקדש היו תוקעין שהיו תוקעין בירושלם אף שלא בפני ב"ד כל זמן שב"ד יושבין, ואמרו עוד זאת היתה ירושלים יתרה על יבנה רוצה בו בעוד שהיה בית המקדש קיים שהיו תוקעין בירושלם ובאותם המקומות, ויהיה פרוש אבל לא במדינה, שאר המדינות, יהיה אם כן המובן מדברי הר"ם בדרך זה, כשגזרו שלא לתקוע לא גזרו אלא במקום שאין בו ב"ד, ר"ל ב"ד הגדול, והוא כל מקום שהוא חוץ לירושלם, אבל בזמן שבית המקדש קיים והיה ב"ד הגדול בירושלם הכל היו תוקעין אפילו בשבת כל זמן שב"ד יושבין היא וכל המקומות הסמוכין לה, והרב ר' אברהם ראיתי שהגיה עליו, ר"ל על הר"ם, בזה הלשון אמר אברהם וכו' היה לו לומר בכאן אסרו תחלה לתקוע בעיר אפילו בירושלם אבל במקדש היו תוקעין וכו' משחרב וכו' תוקעין כל הסמוך לה וכו'.
נמצא לפי מה שכתבנו ענין תקיעה בשבת בזמן הזה במקום שיש ב"ד קבוע כל השנה או ב"ד שיקדשו החדש מחלקת בין הגאונים כמו שכתבנו, אלא שמנהג בידנו בכל מקומות ישראל שלא לתקוע אם חל ראשון של ראש השנה להיות בשבת, שהרי יום שני אינו חל לעולם בשבת כמו שידוע אצלנו לא אד"ו ראש השנה, ואין אנו חוששין למה שאמרו [ט"ז ע"ב] כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה, שלא נאמר אלא כשיארע בפשיעה או באיזה מאורע שיכולין להשתדל ולתקוע והתרשלו בזה או כגון שלא היה להם שופר ולא השתדלו בו מערב יום טוב והרי אינם רשאים לחלל עליו יום טוב כלל אפילו בדבר שאין בו אלא אסור שבות כמו שאמרו ז"ל, [ל"ב ע"ב] שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ואין שטין על פני המים ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה אבל מותר לתת לתוכו יין או מים כדי לצחצחו ומי רגלים לא יתן שלא יהו מצות בזויות עליו, ע"כ לשון השמועה, למדנו שאם היה השופר במקום שאינו מצוי ואי אפשר להביאו אלא בחלול יום טוב ואין לו שופר אלא הוא אין מחללין עליו יום טוב אפילו באסור שבות של חכמים, כגון פקוח גל שנפל מפולת על השופר ואין בו אלא טלטול דרבנן, וכן העברת התחום, ר"ל לילך חוץ לתחום לשמוע תקיעה או להביא שופר, אם לא ערב עירובי תחומין, אפילו תחומין דרבנן, ולא עליה באילן אם היה השופר בראש האילן, שאין בעליתו אלא אסור חכמים גזרה שמא יעלה ויתלוש, ולא רכיבה על גבי בהמה אם היה חולה שלא יכול לילך ברגליו, והרי אין בו אלא אסור שבות שמא יחתוך זמורה, ולא שיטה על פני המים אם נפל השופר לתוכן, אע"פ שאין בזה אלא אסור שבות והוא מטעם שלא יעשה חבית של שיטין, וכן אסור לחתכו ולתקנו בדבר שאסורו מן השבות כגון סכין שמלאכתו להתר וכל שכן בדבר שאסורו בלאו כגון מגל שמלאכתו לאסור, ויש מפרשין בהפך, ר"ל שהמגל הוא נאסר מטעם שבות מפני שאין דרך לחתוך בו את השופר והסכין נאסר בלאו גמור מפני שדרכו לחתוך בו את השופר, ומה שהתיר לתת בו יין או חומץ כדי לצחצחו, ר"ל שיהיה הקול צלול, בא להשמיענו שאין צד גזרה בתקון זה מפני אלו הנזכרים, ולא אסר במי רגלים אלא מפני הכבוד, שלא יהו מצות בזויות עליו, וכבר אמר [ש"א ב'] כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
ונשוב לדברינו והוא, שעל כיוצא בזה אמרו [ט"ז ע"ב] אחר שבפשיעתם ארעה להם תקלה, שכל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה, אבל אונס גמור כגון שחל יום טוב של ראש השנה להיות בשבת אין בזה כלום, ואף על פי שזה ממה שאין צריך להזכירו, כבר האריך בזה בעל הלכות ז"ל, אלא שמכל מקום אע"פ שכתבנו שאין תוקעין בשבת, אין דברינו אלא בתקיעת חובה אבל בתקיעת הרשות כדי לחנך את הקטנים מותר כמו שאמרו ז"ל, [ל"ב ע"ב] אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ומתעסקין עמהן כדי שילמודו, ובגמרא אמרו אמ"ר אלעזר ואפילו בשבת, והני מילי בקטן שהגיע לחנוך, אבל בקטן שלא הגיע לחנוך ביום טוב אין בשבת לא, ואית דאמרי איפכא, ע"כ לשון הגמרא, והוא דעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שהרב רבינו אפרים הגיה עליו שלא נאמרה שמועה זו אלא בזמן שהיו תוקעין בשבת אבל עכשו שגזרו בה אחד זה ואחד זה אסור בשבת, ולא נראו דבריו, שהרי אין בתקיעה זו ברכה כדי לגזור עליה.
וממה שצריך לבאר בזמן הראוי לתקיעה הוא, שאין תוקעין אלא ביום, שהרי נאמר [במדבר כ"ט] יום תרועה, וכך הוא בתלמוד ראש השנה פרק אחרון [ל"ד ע"א] וכתב הראב"ד ז"ל שאם תקע בלילה אף בדיעבד לא יצא, מעלות השחר עד בין השמשות יצא, וכבר אמרו כן בהרבה ענינים, ר"ל שדברים שמצותם ביום אם עשאם משיעלה עמוד השחר יצא, אמרו ז"ל בגמרא מגלה [כ' ע"ב] כל היום כשר לקריאת מגלה ולקרות את ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב וכו' ואמרו שם [ע"א] אין מוהלין ולא מזין ולא טובלין וכו' אלא ביום וכלם שעשו משעלה עמוד השחר יצאו, ולא סוף דבר בדיעבד אלא אף לכתחלה אם היה שם צרך לדבר, כגון שהשכים לצאת לדרך, שהרי אף בק"ש אמרו [ברכות ח' ע"ב] על מי שהשכים לצאת לדרך שקורא ק"ש של שחרית לאחר שעלה עמוד השחר מפני שעת הדחק, כמו שהתבאר במקומו, וכן לענין שופר מותר לכתחלה כמו שאמרו בבריתא [תוספתא שם פ"ג ה"ט] השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה, נמצא כלל הדברים שאין תוקעין אלא ביום ואין תוקעין בשבת כלל אלא אם כן במקום שאי אפשר לבא לידי חלול שבת כמו שבארנו, שכל מצוה ומצוה יש לה מדור לפי כבודה ואין מעבירין על המצות, קל וחומר לעליונה לשלמטה הימנה, ועם היות השופר אהובנו השבת יותר חביבנו, וכבר הזכרנו קצת סבותיה, שעם היות בה תועלות נכבדות לגוף למה שבו מן המנוחה שביעית חיי האדם עם מה שתוליד סבתו הזריזות והחריצות בהבין לאחריתו ועם מה שיש בו גם כן מתועלת הנפש ביום ההוא יהיה יי אחד ושמו אחד, להיות האדם בו כלו ליי בלתי פונה רק לעבודת השם ולידיעת דרכיו בכל מה שאפשר לשלמות בעל חומר, וכחזקת השכל והעיון יוליד גם כן ויתמיד ויקיים הדעת הנכבד ומקובל, ואם לא תשיג יד העיון בו אשר בהאמנתו יכון כסא התורה ותנשא מלכות מצותיה, וזולתו יפלו בענינה שאלות מבולבלות לא נוכל מלט משאם וטרחם וריבם אם לא במענים מגנים יקבצו הכזבת אמת והרחקת קרוב כמו שהתפרסם לכל בעל שכל, וזה הדעת הנכבד המיוחד לנו לבד ולא לשאר האמות הקדומות אם לא מימים על דרך ההתדמות וההתחקות על שרשי תורתנו התמימה, והוא כונת דוד אחר שהאריך באמונת הדעת הנרמז כאמרו [תהלים קמ"ו] עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם וגו', [שם קמ"ז] מונה מספר וגו', המכסה שמים וגו', השולח אמרתו ארץ וגו', הנה שרמז בדבריו בריאת העולם והשגחתו בנבראיו כאמרו גם כן בזה [שם] מעודד ענוים וג', ואחר דבר בענינים הטבעיים ואמר בסוף דבריו מגיד דבריו ליעקב חקיו וגו', וכבר בארנו הרמוז במלת חק שהיא נאמרת על הדברים לא יכריחם העיון, והוא אמרו [שמות ט"ו] שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, שהרמוז במלת חק הוא ענין שבת כאמרם ז"ל, [סנהדרין נ"ו ע"ב] שבת ודינין במרה אפקוד, כמו שהתבאר, ועליו אמר ושם נסהו, רוצה בו נשאו ועלה ענינו, וסמך זה הנה אל אמונת השגחתו בנבראיו, כי היא הממשכת גם כן זאת האמונה, כמו שבארנו גם כן שהאמנת הנפלאות נמשכת אחריה, ועל זה אמר במקום אחר [תהלים ק"ה] בעבור ישמרו חקיו, רוצה בו שהוא השגיח בהם וחדש להם נפלאות גדולות בעבור ישמרו חקיו וגו', רוצה שזה המקרה, ר"ל שמירת החק, נמשך אחריהם, ר"ל אחר אמונת הנפלאות, ולהמשיכו אחריה, אמר דרך צחות כאלו נעשית בעבורה, כמו שידוע זה בלשון כאמרו בענין הכוכבים, שהם אמנם נבראו להאיר על הארץ, ולמשול ביום ובלילה, וזה אין הכונה בו שהוא נברא לכך, אבל שהוא מגיד בטבעו ומספר התועלת המגיע ממנו, כמו שבאר הר"ם ז"ל ששפע הטוב המגיע הוא בחק מי שהגיע אליו כאלו הוא תכלית הכונה במציאות הדבר ההוא, ואין הכונה בכל הדומה לזה רק להיות הדבר הנמשך מתחייב מטבעו, והוא שהחל בזה בהאמנת הנפלאות אמר [שם], זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו ומשפטי פיהו, ויחס הענין גם כן לעם הנבחר כמו שאמר בסמוך לזה [שם], זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו, ועל הכונה הנזכרת אמר הנה גם כן [שם] ויעמידה ליעקב לחק, ואחר התחיל לספר השגחתו בהם והצלחתם ברצונו ית' בהיותם מתי מספר, ונעתק לספר יציאת מצרים, כמו שבארנו היות אלו הענינים כלם דבקים ומשתלשלים אחד אל אחד והאמין האחד בהאמנת האחר והוא אמרו בסוף דבריו על הצד שבארנו, [שם] זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוציא את עמו בששון ברנה את בחיריו ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו הללויה.
